לדיאלוגים בכתיבת רומן קיימת משמעות רבה. בהגדרתו הבסיסית ביותר דיאלוג הוא דו-שיח המתקיים בין דמויות המאכלסות את הרומן. נוסף על כך, הוא משמש כאמצעי חשוב העומד בידי הסופר להשגת מטרות רבות, בהן העברת מידע עשיר לקורא, הטמעת מסרים סמויים, אפיון הדמויות, יצירת דרמה, בניית מתח ופיתוח העלילה. כך למשל, וידוי של אחת הדמויות במעשה רצח עשוי לקדם פלאים את העלילה וליצור דרמה. שימוש בשפה גבוהה או נמוכה עשוי לאפיין בהתאם את הדמויות המנהלות את הדיאלוג.

 

על הדיאלוג להיות אמין, טבעי, קולח ולשקף עד כמה שניתן את אופיין, את מעמדן, את מקצוען, את סגנונן ואת גילן של הדמויות הדוברות. כל דמות מאופיינת בסגנון דיבור ייחודי לה וטיפוסי לשכבת גילה ולמעמדה. כדי לאפיין דמות של נערה צעירה עליכם לשרבב מילות סלנג בשפתה הקלילה. באופן דומה, כדי לאפיין דמות מעולם המשפט עליכם להקפיד ששפתה תהיה משפטית ומוקפדת כאשר היא מופיעה בבית המשפט, דמות מעולם הפשע תדבר בשפת רחוב מאיימת, ולוחמים קרביים בשדה הקרב ישתמשו בשפה צבאית ייחודית להם. אפילו המשלב הלשוני של הדמות עצמה, כלומר אופן השימוש שלה בשפה, עשוי להשתנות בהתאם לנסיבות. הוא יכול להיות רשמי וגבוה כשהדמות מנהלת דו-שיח עם גורם בכיר במקום העבודה, או נמוך ובוטה כשאותה דמות מפלרטטת עם צעירה פוחזת בפאב רווי אלכוהול בעת בילוי לילי סוער. אפילו המבטא של הדמויות, אופן ההגייה הייחודי לארץ מוצאן, רצוי שיבוא לידי ביטוי בדיאלוג, לעתים יש לכך משמעות עמוקה מעבר לשפה. אל תחששו לכתוב דיאלוג בשפה לא תקינה המובאת מפיהן של שתי עולות חדשות מארגנטינה הלומדות באולפן ללימוד עברית במרכז הקליטה. איש לא יחשוד ששפתכם דלה וקלוקלת. סופרים מתחילים, חסרי ביטחון, חוששים מפני כך ופוגעים באמינות כתב ידם. 

 

כמו מוזיקאי בעל שמיעה מוזיקלית מדויקת, כך עליכם לגלות רגישות גבוהה לשפה ולסגנון הדיבור. סגנון דיבור גבוה ומאולץ המיוחס לדמות עממית חסרת השכלה, יפגום באמינות הדיאלוג. באותה מידה, סגנון דיבור נמוך יתקבל בתמיהה אם ייוחס לדמות מלומדת מהאקדמיה. מלבד סגנון הדיבור עליכם לבטא היטב בדיאלוג את הלך הרוח שבו שרויות הדמויות, את מחשבותיהן ואת תחושותיהן. באפשרותכם לעשות זאת באופן ישיר, באמצעות הדברים הנאמרים מפיהן של הדמויות ("תפסיק עם זה! אני כועס."), או באמצעות תיאור שפת גופן והבעות פניהן, המרמזות על תחושותיהן הפנימיות ("תפסיק עם זה!" צעק וכיווץ את פניו המאדימות).

 

הדיאלוג בנוי משני רבדים. האחד, רצף הציטוטים המובאים לסירוגין מפיהן של הדמויות המנהלות את הדיאלוג. הרובד השני הוא התיאורים וההתייחסויות של המספר לשפת גופן של הדמויות ולהתרחשויות סביבן. התייחסויות אלו יופיעו בתחילת הציטוט או בסיומו, והן כוללות את תיאורי שפת גופן של הדמויות הדוברות, את הבעות פניהן, תיאורי מקום ונוף ותיאור אירועים שונים המתרחשים במהלך הדיאלוג. לרובד זה חשיבות רבה. פעמים רבות, כמו בחיינו, הדברים הנאמרים מפי הדמויות אינם משקפים בהכרח את המתחולל בנפשן ובמוחן בעת הדיאלוג. תסכימו ודאי ששתי הדוגמאות האלו שונות בתכלית זו מזו:

 

1. "לא רצחתי אותה," אמר כשידיו מגואלות בדם וסכין בידו.

"כן, ודאי שלא," השיב כשהבעת זעזוע כובשת את פניו.

2. "לא רצחתי אותה!" אמר כשעיניו דומעות ושפתיו רועדות.

"כן, ודאי שלא," אמר וטפח על כתפו.

 

הדיאלוג הוא אותו דיאלוג, אך תיאורי המקום ושפת גופן של הדמויות הדוברות הם בעלי משמעות מכרעת. במקרה הראשון מובן בהסתברות גבוהה מאוד שהדובר הוא הרוצח עצמו. במקרה השני, הסבירות לכך פוחתת פלאים. בלא הרובד של התייחסות המספר לדיאלוג, מובן שהיינו מתקשים להבחין בין המקרים.

 

למדנו, אם כן, כי היכולת להמחיש את תחושותיהן של הדמויות באמצעות תיאורי שפת גופן היא כלי חשוב העומד לרשות הסופר בכתיבת דיאלוגים. כדי להיטיב עם הדיאלוגים בסיפור עליכם לשלוט היטב בתיאור שפת גופן, קולן והבעות פניהן של הדמויות הדוברות. הדבר יסייע בידכם להעביר לקורא את תחושותיהן של הדמויות, את רגשותיהן המודחקים, את האווירה האופפת את השיחה, ואת המשמעויות הנסתרות העומדות מאחורי דבריהן. עולמן הפנימי של הדמויות בדיאלוג, כמו שלנו מציאות, אינו מנותק מהתנהגותן החיצונית. כל שינוי בהרגשתנו הפנימית מבוטא ומורגש מיד בשפת גופנו, ברעד קולנו ובהבעות הפנים שלנו. זו תגובה אנושית אינסטינקטיבית. למעשה, כל תנועה של הדמות במהלך הדיאלוג מביעה תחושה ומעבירה מסר. חוקרים מצאו וקבעו כי לאדם עשרים ואחת הבעות פנים, כל אחת מביעה רגש אחר ומעבירה מסר פנימי. רק מעטים שולטים ברגשותיהם ובתחושותיהם ויודעים לנתק בינם לבין שפת גופם והבעות פניהם. אלה מכונים בדרך כלל "פוקר פייס". לרוב, לכל ביטוי של רגש ותחושה אפשר למצוא ביטוי חיצוני בתנועות הגוף ואבריו. מתפקידכם כסופרים לבטא קשר זה בכתיבת הדיאלוגים ולהשתמש בו להעשרת הרומן.

 

סופרים מוכשרים ידעו לבטא באמצעות שפת גופן של הדמויות תחושות עמוקות יותר מכעס, עצב ושמחה. כאשר הדובר מתואר כמי שמגרד בראשו בשעת וידוי, הקורא עשוי להסיק מיד שהוא לא נתקף חלילה במכת כינים אלא מצוי בתחושת מבוכה והתלבטות. גם כאשר הדובר מתואר כמי שממצמץ בעיניו באופן מוגזם בעת הדיאלוג, אפשר להסיק שהוא אינו זקוק לאופטומטריסט אלא נתון במצוקה כלשהי ובתחושת עצבנות. שימוש זה בתיאורי שפת גוף בדיאלוגים מעשיר את הטקסט, מאתגר את הקורא ומסקרן אותו. במקום לכתוב כמה השתעמם מר ליפשיץ בעת השיחה עם שכנו, אפשר לתאר את עיניו מאדימות מרצף הפיהוקים שבלע בסתר.

 

לעתים ישתמש הסופר במסר סותר בין הדברים הנאמרים מפי הדמות לשפת גופה. "מעניין מאוד," אמר ובלע פיהוק ארוך. הקורא קיבל שני מסרים סותרים בו-זמנית: המסר המילולי המתאר את העניין הרב שמגלה הדמות בשיחה, והמסר העולה מקריאת שפת גופה (הפיהוק הממושך), המצביע על שעמום מוחלט. מניפולציה זו מעודדת את הקורא להיות שותף סוד של הסופר ולהסיק את המסקנה בעצמו אשר למידת העניין האמתי שמגלה הדמות בדיאלוג.

 

שימוש בתיאורי שפת גוף

הדיאלוג צריך לשקף את המציאות באופן המהימן ביותר. השיח מורכב מהרובד הגלוי (הדברים הנאמרים על-ידי הדמויות) ומהרובד הנסתר והסמוי (המתחולל בנבכי נפשן של הדמויות בעת השיח). שימוש בתיאורי שפת הגוף הוא אמצעי חשוב המאפשר לכם לקבל דיאלוג אמין אשר ישקף את הרובד הגלוי והסמוי בשיחה. ככל שתרבו להשתמש בו, כך יהיה הדיאלוג אמין ועשיר יותר. יחד עם זאת, עליכם להיזהר מעומס יתר בתיאורי שפת גוף אשר עלולים לעייף את הקורא, לפגום ברצף הקריאה ובדינמיקה של הדיאלוג.

 

קריאת שפת גוף היא תורה בפני עצמה. עוסקים בה מומחים לדבר המקדישים לכך את מרבית זמנם. ישנם אין-ספור תיאורי שפת גוף המבטאים אין-ספור תחושות. החלטתי להביא לשימושכם כמה מהם:

 

רכינה: הבעת עניין. עמידה מרוחקת: יהירות. התנדנדות קדימה ואחורה: חוסר סבלנות, דאגה. תזזיות: עצבנות. הטיית ראש הצידה: הקשבה ועניין. הנהון ראש: נשיאת חן. הרכנת ראש: מחווה של כבוד, נימוס, חוסר ביטחון. גירוד ראש: מבוכה. משיכת כתפיים: חוסר אמינות. עמידה שפופה: עצב, דיכאון. עמידה מתוחה קדימה: כעס. לסת זקורה: כעס. אגרופים קפוצים: כעס. עמידה נוקשה: לחץ, סמכותיות, סנוביות. זרועות שלובת: התגוננות, חוסר נוחות, סגירות. ידיים על המותניים: הרתעה, הפגנת ביטחון. ידיים בכיסים: הסתרה. אגרוף קמוץ: חוסר פתיחות, רוגז, כעס. ידיים פתוחות: פתיחות. נפנוף ידיים: להט. תיפוף באצבעות: קוצר רוח ועצבנות. התעסקות בחפצים: חוסר ביטחון, מתח, עצבנות. כסיסת ציפורניים: חרדה, לחץ, עצבנות. מריטת שיערות: טרדה, סערה פנימית. לחיצת יד חזקה: ביטחון עצמי רב. לחיצת יד חלשה: הססנות וחוסר ביטחון.